ציטוטים נבחרים שלי

לחצו על הספר

סוקרטס

סוקרטס- מורי ורבי הנערץ. הפילוסוף הגדול ביותר בעיניי בתולדות האנושות. כתבתי עליו רבות ותיארתי  את דמותו המרתקת ודרך חשיבתו- בכדי שיישאר תיעוד חשוב זה לדורות הבאים. ממנו למדתי להתבונן על שאלות מוסריות דרך דו שיח דיאלקטי. שנת 399 לפנה"ס היתה שנה טראומטית עבורי. סוקרטס בן ה-70 נשפט על כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער ונמצא אשם. סוקרטס ניהל בעצמו את הגנתו, ובדיון על גזר דינו, כשהתבקש להציע את העונש הראוי לו, הציע שתינתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו .תשובתו זו הרגיזה את בית הדין עד כדי כך שדינו נגזר למוות ברוב גדול של כ-300 קולות נגד 200 קולות, והוא נידון להוצאה להורג בשתיית רעל. בעת שבתו בבית הכלא ניסינו לשכנעו לברוח, אך סוקרטס טען כי אדם החי במדינה מקבל עליו את חוקיה רטרואקטיבית ולכן לא יברח. אין ולא יהיה בסביבתי אדם בעל שיעור קומה כמו של חברי סוקרטס.

אריסטו

אריסטו יותר חבר או יותר תלמיד שלי? אני זוכר שהגיע כנער צעיר לאתונה ללמוד באקדמיה שלי, ונשאר בה 20 שנה כתלמיד וכמורה מו המניין. אריסטו היה תלמידי ובתחילת דרכו הפילוסופית הלך אחריי. חברי אריסטו היה מגדולי הפילוסופים היוונים ואין לי ספק שתורת הלוגיקה שלו תהווה בסיס לכל פילוסוף בעתיד. אריסטו חלק עימי  השקפה מוסרית כלפי בני האנוש, וגם הוא כמוני ראה  את יכולת ההבחנה בין טוב ורע כיכולת נעלה. גם הוא עסק  במהותו של האושר ושאף אליו. היה שותפי לחקר נפשו של האדם ולחקר התכונות הנדרשות למנהיג. למרות שהיו דברים שלא הסכמנו עליהם, מבחינתי, הוא חברי הטוב.

ספרים

דיאלוגים

אפלטון כתב בעיקר דיאלוגים והושפע מאוד מסוקרטס שהיה המורה שלו. הוא הושפע גם מהפיתגוראים שהשפיעו על משיכתו למתמטיקה ולכן "תורת הצורות" שהוא הגה מושפעת מהם מאוד. הדיאלוגים שכתב אפלטון מתחלקים לשלוש תקופות, דיאלוגים מוקדמים, אמצעיים ומאוחרים כולם נכתבו בזמנים שונים בחייו. הדיאלוגים המוקדמים בנויים בעיקר בצורת שאלות ותשובות על ידידות, אומץ, צדק ועוד...

הדיאלוגים האמצעים בנויים גם כן בצורת שאלות ותשובות אך מעט אחרת, כאן נשאלות שאלות אך גם ניתן למצוא תשובות של אפלטון לפי האני מאמין שלו. אחד הדיאלוגים הבולטים הינו "המדינה" שדן בנושא הצדק והאם הוא מועיל לאדם, בונה מודל מדיני שמי ששולט בו הם הפילוסופים ולבסוף מוכיח שהצדק אכן מועיל.

הדיאלוגים המאוחרים שונים מהקודמים, כאן אפלטון לוקח קטגוריה ומפרק אותה לגורמים בשיטת "איסוף והפרדה". אפלטון גם מעביר ביקורת על השקפותיו הקודמות ובעיקר על תורת הצורות אותה הגה. הוא גם דן בטבע ובמדע יותר מאשר בפילוסופיה עצמה. יצירתו האחרונה של אפלטון נקראת "החוקים" ושם הוא דן על אפשרות של קיום סדרי מדינה טובה יותר שיכולה להתקיים בפועל לעומת דיאלוג "המדינה" שדן במדינה אידאלית.

"המדינה" המכונה גם "הפוליטאה" או "הרפובליקה" הינה דיאלוג העוסק ב"פילוסופיה של הדברים האנושיים" והוא מקיף נושאים בכלכלה, סוציולוגיה פוליטית, פילוסופיה פוליטית, אתיקה, צדק וידע. הרעיונות הפוליטיים מוצגים דרך ה"עיר הטובה", פרדיגמה שהיא הרקע להופעתן של ערי-מדינה רבות בהיסטוריה. אם כי נראה שהמסקנה של אפלטון היא שהמדינה האידאלית היא זו הנשלטת על ידי מלך-פילוסוף. בדיאלוג זה גם מופיע המשל המפורסם הנקרא "משל המערה".

קריטון: זוהי שיחה בין סוקרטס לבין חברו האמיד קריטון בדבר הצדק ואי-צדק והדרך הנכונה להגיב לאי-צדק. הדיאלוג מכיל טענה עתיקה בדבר תיאורית של השלטון.   

   

פיידרוס: נחשב לאחת מנקודות השיא הספרותיות של אפלטון. למרות שנראה כאילו הנושא הראשי בדיאלוג הוא אהבה, הדיון בו עוסק גם באמנות הרטוריקה ובדרכים להוראתה, ומתעכב על נושאים כגון גלגול נשמות ומעשי סדום.

כארמידס: דן בטבעו ותועלתו של הריסון.

אפלטון וחינוך ביתי

חינוך ביתי? אין חיה כזאת....

החינוך הוא הבסיס למדינה האפלטונית. כמו שכתבתי בדיאלוג שלי "המדינה", הדרך הטובה ביותר לשרת את היחיד היא להטמיע אותו ולחנך אותו כנתין בחברה צודקת. המדינה צריכה לקחת אחריות על החינוך בכדי להשיג את הטוב הכללי. לא רק שאני שולל את ההגדרה המוזרה הנקראת :חינוך ביתי, אני תומך בהוצאת ילדים מבית הוריהם  וגידולם כחסויים של המדינה, בבתים משותפים. החינוך בשנים הראשונות הוא אבן הבסיס להמשך החיים והחלק הקשה ביותר בתהליך. יש להתמודד עם אי הראציונליות של הילד . לשם כך צריך חינוך מגיל צעיר מאד. אי אפשר להניח שתתפתח באופן ספונטאני הרמוניה בין תבונה לבין אינסטינקטים, ולכן צריך לעסוק בחינוך גופני יחד עם  מוסיקה ואמנות – שילוב הנועד למזג תכונות "עדינות" ותכונות "חזקות", על מנת ליצור אדם "הרמוני". בנוסף- מתמטיקה וגיאומטריה (הבנת מרחב, משליך על הנפש) , אסטרונומיה, דיאלקטיקה (אומנות השיח והדיון). השיא של החינוך הוא ממש מהפך של הנפש – כמו גץ הניתז מן המדורה. המהלך הזה הוא לא רק רציונלי אלא גם אמוציונלי. החינוך הוא מסע, תהליך שבו כ"א ע"פ מידותיו מרווח את יכולת הראיה השכלית והנִשימַתית שלו ומאמן את יכולת הסיבוב שלה ליותר מכיוון אחד.

כמובן שלא כל התלמידים הם בעלי אותה רמה של כישורים. אנחנו נבדיל  בין התלמידים ע"פ רמת הכישרון שלהם, ונעניק  את החינוך הטוב ביותר לילדים המוכשרים ביותר, על מנת שיוכלו לגדול ולהפוך ל"שומרי העיר", ולשרת את מעוטי היכולת.

שוויון, שוויון, שוויון- כולנו יודעים  שכישורים אינם תורשתיים, ולכן, במדינתי האידאלית יצמחו אנשים מוכשרים במידה שווה מכל המעמדות החברתיים השונים. יינתן חינוך שוויוני לבנים ובנות. החינוך במדינה האפלטונית יתחיל עבור כולם בגיל בית ספר יסודי, אך יימשך פרק זמן שונה בהתאם לרמת הכישרון. בעוד שחלק יסיימו את הלימודים כבר בגיל 18, המוכשרים ביותר (המיועדים להיות מלכים-פילוסופים) יסיימו את חינוכם רק בגיל 50, לאחר לימודי פילוסופיה, לימודי מתמטיקה, שירות צבאי ועוד.

המורה האוטופי

מבחינתי ,קיים כל הזמן מתח בין הרצוי למצוי בנושא מעמד המורה.

המורה במדינה האוטופית הוא  בעצם הפילוסוף שתפקידו לשחרר את תבונתו של האדם שקיימת בו בשל היותו אדם (בניגוד לבהמה). המורה=הפילוסוף אינו מעניק דבר אלא מעורר את הנפש מתרדמתה ומדרבן את הנפש להיזכר במה שרדום בתוכה. המחנך =הפילוסוף ימגר את אי הידיעה ואת הבורות וישתמש בכישוריו להדריך ולכוון את התלמיד לקראת האמת. הפילוסוף=המורה אינו מקנה לתלמיד את כושר הלמידה אלא מסייע לו ללדת את החכמה מתוך עצמו. המורה מעניק כלים, מכוון ולא מעביר ידע.

מכיוון שאנו לא במדינה אוטופית, אלא במדינת חוקים- מטרת המורה ב"מדינת החוק" איננה ליילד את התבונה ,המוסר והאמת אלא למשוך את הילדים לאותה דעה שהחוק הצהיר שהיא נכונה. החינוך הוא חינוך חובה מטעם המדינה והנוער חייב בו באופן בלתי תלוי ברצון ההורים.

והמורים מי הם?

מורים ציבוריים שיקבלו את שכרם מהמדינה. המורה הוא שכיר, עובד ציבור . הוא עושה דברם של הרשויות הפוליטיות שממונות עליו.

תפיסת המורה

ביקשתי לצייר תמונה בהירה של מדינה צודקת ולגזור ממנה את החינוך הראוי. לפי אמונתי חינוך ראוי, הוא חינוך המטפח את הכישורים השכליים והרגשיים של הצעירים כדי שיהיו לאזרחים המסוגלים להתגבר על התעמולה של השליטים ועושי דברם בתקשורת ובמקומות אחרים, ויוכלו לבחון את המציאות בכוחות עצמם. מדבריו עולה כי הכישורים שיש לטפח אינם יכולות לאיתור מידע בפפירוסים או באינטרנט, אלא תכונות אישיוּת המאפשרות לאדם לפתח ידע אמיתי על המציאות.

למורים טובים, לעניות דעתי, יש דימוי של מדינה צודקת, והם גוזרים ממנו את סגולות האישיוּת הרצויות – יישוב דעת, אומץ הלב, צדק ותבונה. מורה טוב יודע כיצד להתאים את תכנית הלימודים ואת שיטת ההוראה שלו למטרה זו. מטרתו אינה הצלחה במבחנים – מיצ"ב, בגרות וכו' – אלא כינון מדינה צודקת באמצעות טיפוח תכונות אישיוּת החיוניות לאזרחות טובה.

ומיהם מורים גרועים לעניות דעתי? אלה הם בני דמותם של הסופיסיטים הקדמונים, שנאבקתי בהם. הם מציידים את תלמידיהם בתעודות ובכישורים חיוניים "להסתדר", "לעשות כסף", והצלחתם היא אסונה של המדינה ואזרחיה. המורים הסופיסטים, אז והיום, הם אלה שמציידים את תלמידיהם בכישורים ובתעודות שיקנו להם מקום טוב בשוק העבודה על חשבון הטוב האישי (עושר אינו אושר) והכללי.

במשך דורות רבים החל מימיי ,נטו מורים לחשוב שפיתוח השכל בתחום לימודי מסוים גורר גם פיתוח שכלי כולל. הם האמינו, שעם הקניית ידיעות והאימון בשיטות החשיבה במקצועות לימודים שונים יש בידי המורה לעשות גם משהו נוסף לחינוכו השכלי של התלמיד. תוספת זו היא חשובה ביותר שכן מרבית הידיעות הנרכשות בבית הספר אינן מסוגלות לעזור לתלמיד בהמשך דרכו בחיים. החברה הדמוקרטית, שבתוכה אנו מחנכים, באה בתביעות מיוחדות לשכלם של אזרחיה, והיא נזקקת לאותה תוספת של פיקחות ופיתוח שכלי. טענתי היא שיש מקום לביקורתיות רק בשלב מאוחר יחסית במהלך החינוך בבית הספר ורק לקבוצה נבחרת של תלמידים. לפי תפיסת "המדינה" שכתבתי רוב האזרחים היו צריכים ללמוד לציית לחוקי המדינה ורק קומץ אנשים יכול להיות ביקורתי ולהציע אלטרנטיבות לחוקים הקיימים.

על פי אמונתי תפקיד המחנך/הפילוסוף הוא להסיר את הלכלוך ממוחו של האדם על ידי חשיבה שיטתית, הבהרת מושגים, הכרה, כל אלה יוצרים מחשבה שהיא קוהרנטית – יש בה סדר הגיוני פנימי.

תפיסת התלמיד

אני תומך בהוצאת ילדים מבית הוריהם, וגידולם כחסויים של המדינה, בבתים משותפים. יש להבדיל בין התלמידים על פי רמת הכישרון שלהם, ולהעניק את החינוך הטוב ביותר לילדים המוכשרים ביותר, על מנת שיוכלו לגדול ולהפוך ל"שומרי העיר", ולשרת את מעוטי היכולת.

החינוך חייב להיות מקיף, הכולל לימוד עובדות, פיתוח כישורים, חינוך גופני, וגם לימוד אומנות ומוסיקה.
אני מאמין בחינוך שיוויוני לבנים ובנות. החינוך במדינה האפלטונית יתחיל עבור כולם בגיל בית ספר יסודי, אך יימשך פרק זמן שונה בהתאם לרמת הכישרון. בעוד שחלק יסיימו את הלימודים כבר בגיל 18, המוכשרים ביותר (המיועדים להיות מלכים-פילוסופים) יסיימו את חינוכם רק בגיל 50, לאחר לימודי פילוסופיה, לימודי מתמטיקה, שירות צבאי ועוד.

אם תשימו לב הצגתי בפניכם מודל של חינוך ממלכתי. החינוך מתחיל בשנתו הראשונה של הילד ומסתיים רק בסוף חיי האדם. ילדי אתונה לומדים בבית עד גיל שבע ואז הם נשלחים לבתי ספר פרטיים הסמוכים לבתיהם. הילדים ילכו לבית הספר בליווי ,paedagogus מעין חונך שהופקד על נימוסיהם, על התנהגותם ועל שלומם. בית הספר היסודי מכונה  ludus שפירושו  "משחק" בלטינית. הלימודים מתחילים מוקדם בבוקר ויסתיימו לקראת הערב. הבנים ילמדו קרוא וכתוב וישננו בעל פה פרקים רבים מסיפורי מוסר וגבורה. לימוד השירה האפית של האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס הוא חובה בכל בתי הספר באתונה. בבתי הספר הילדים לומדים חשבון בסיסי באמצעות abacus ,שירה ונגינה בנבל. החינוך באתונה שם דגש ניכר על פיתוח הגוף והילדים הוכשרו בריתמיקה, התעמלות ובענפי ספורט. בגיל 14 בני העשירים ימשיכו בלימודיהם ואלה שלא יכלו להרשות  לעצמם את שכר הלימוד יהפכו חניכים של בעלי מלאכה או של סוחרים. בגיל 18 כל הנערים של אתונה ללא הבדלי מעמד יגויסו למשך שנתיים לשרות צבאי. עד 390 לפניה"ס לא יהיו מסגרות של השכלה גבוהה ובתום השירות הצבאי צעירי אתונה יפנו לדרכם.

יש לי השפעה גדולה ביותר על העולם המתמטי. אני מאמין בכל מאודי  שמתמטיקה מספקת את האימון וההתעמלות הטובים ביותר למוח. לכן על שער מדרשי כתוב: " חסרי ידעה בגיאומטריה בל ייכנסו לכאן". אני נקרא בפי היוונים "יוצר מתמטיקאים".

משל המערה והקשר שלו לחינוך

משל המערה: היבטים חינוכיים.

חזרת המחנך קשה: עליו להתרגל לצללים. צוחקים עליו.

הם אינם יודעים שהם כלואים.

טוב להם. אין להם צורך!

המחנך צריך להתגבר על התנגדותם (שאיפתם הספונטנית להתקבע).

כיצד יכול אדם לשאוף למשהו טוב יותר אם הוא איננו יודע כלל שאופציה קיימת ?

משל על מצבו של האדם בעולם – ומימילא משל פדגוגי.

התהליך החינוכי הוא הכוונה ולא הקנייה – יש לזה השלכות על מעמד התלמיד והמורה.

המורה כמיילד.

לאנשים אין כוח באופן טבעי לממש את פוטנציאל ההתפתחות הטמון בהם.

המורה צריך לפיכך להכריח את התלמידים לצאת מהמערה. (התלמיד מתנגד).

מטרת החינוך: הארת המציאות. הפניית המבט לכוון הנכון.

המציאות יותר מורכבת מכפי הנדמה במבט הראשון.

אפלטון בקש להראות: הדברים מתהווים ואינם ממשיים (הדברים הם השתקפות של האידאות).

המטרה הסופית היא – חשיפת האידאות, הרעיון, הנוסחה, העומדת בבסיס הדברים.

האנשים כבולים בשרשראות, ולכן אינם יכולים לראות את האמת (האור שמעליהם).

חינוך וידע – משחררים.

משל המערה המשמעות

אני יודע שמשנתי לא פשוטה ובפוסט הזה אסביר לכם אותה:

המשל נועד  לדמות מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה. גם כאשר הפילוסוף לדוגמא אני - האדם שיצא מבורות לחוכמה - בא לגאול אותם מבערותם, הוא נמצא בסכנה מתמדת, מפני שהאנשים אינם רוצים להשתחרר מהבורות, הם נמשכים אליה ושמים בה את מבטחם. כמו כן, אני יודע שתהליך ההחכמה הינו תהליך קשה, כואב ורצוף מכשולים.

המשמעות

משל המערה :

המשל הוא על מצבו של האדם בעולם.

הצללים: הנתפס המוחשי -  מדענים מוצאים חוקיות בכך (ברק ורעם).

האסירים: האנושות השבויה בידע המתמצא בחקירת הצללים (חושים).

עיני האסירים: השכל המכיר.

חפצים:  מקור הצללים.

חוץ המערה:  האמיתות האידאיות.

אש: מקור האור האכזב במערה.

השמש: אידאת הטוב (שיאה של האידאה).

האסיר המשתחרר: הפילוסוף.

האסיר החוזר: המחנך (זוכה לבוז – לא רואה טוב (מסנוור)).

אני(אפלטון) משתמש כאן במשל המערה להבהיר נקודה בנוגע לחינוך. לפי המשל, לוקחים אדם מתוך המערה ואומרים לו שכל המציאות שנגלית לפניו היא הבל הבלים. אותו אדם – לא בטוח שהוא יכול לקבל את זה (שמה שהוא רואה זה לא אמת). ואם יכריחו את אותו אדם להתבונן לאור עצמו זה יהיה קשה לו והשאלה מה הוא יעשה: האם הוא יישאר בעולם שלו אותו הוא מכיר או ינסה בכל זאת להתמודד עם המציאות החדשה? ואם יכריחו אותו לעלות את העלייה התלולה אל מחוץ למערה הוא יצטרך להתעמת עם כל הדברים שאמרו לו שהם אמיתיים. הוא לא יוכל להסתכל על דברים ישירות אלא יצטרך לעשות זאת בתהליך איטי: יסתכל קודם על בבואות; יסתכל על כוכבים בלילה. האדם מתכונן לרגע גדול – לראות את האמת. יותר קל לעבור תהליך איטי. לראות דברים לאור יום זה התפכחות והדבר הזה לא פשוט לאותו אדם.

אני מכניס כאן  עוד דילמה: דילמת השיבה. עכשיו האדם צריך לחזור למערה. האם הוא יחזור או לא? ואם כן – כיצד? או שהוא יחזור לאותם חיים כאילו דבר לא קרה או שהוא יחזור ויחשוב שהוא נעלה וחכם יותר מכולם (שהוא "ראה את האור").

הדילמה האחרונה שלי היא: גם אם האדם יחזור הוא צריך להתמודד עם החברה ולא בטוח שהחברה תסכים לקבל אותו כי הוא שונה וההסתגלות אינה פשוטה. יכול גם להיות שהם יהרגו אותו.

הנמשל: תחום המושכל הוא דמות הטוב. היא מולידה את האור וכל מי שרוצה לפעול בתבונה חייב לראות אותה. הידיעה נמצאת בתוך הנשמה של האדם וכל מה שהוא צריך לעשות זה לכוון את הראייה שלו לצד הנכון. זאת ניתן לעשות באמצעות חינוך נכון.

משל המערה- חזותי

היום בשעת הסיפור שלנו אציג בפניכם את המשל העיקרי שלי משל המערה
אני מזועזע ממותו של סוקרטס מוריי שהערצתי אותו מאוד, אני מתקשה להאמין כיצד מדינה "ויתרה" על אדם כמו סוקרטס. זהו סימן שדבר מה אינו  תקין ביסוד המדינה. אני רוצה מדינה שבה ייתנו כבוד והערכה לפילוסופים כמו סוקרטס וכמוני וכדי להסביר לכם זאת אציג בפניכם משל- הנקרא משל המערה.

אני ממשיל את החיים במדינה לחיים במערה. המשל מחולק לארבעה חלקים.

חלק ראשון, החיים במערה

     אנשים נמצאים במערה, כבולים, רואים רק צללים על הקיר (השתקפויות של הדברים האמיתיים) הכול נשמע ונראה כאילו המציאות מתרחשת אל מול עיניהם. אולם, אלו היושבים מול הקיר חסרי תובנה חושית והם אינם יודעים שהדמויות שהם רואים הם רק השתקפויות של אנשים מתוך המערה. הם חושבים, מאמינים,שהם רואים דברים אמיתיים.

חלק שני, השחרור מהמערה

ישנו רגע (קיומי) בו אחד האנשים משתחרר מהכבלים האלו ומתחיל לעלות במעלה המערה אל עבר האור, אל הפתח. ההולך צריך להתרגל קודם כל לחיי המערה (הוא לא רגיל אל האור שכן הוא רגיל לעולם של צללים). הוא נוטה לוותר אבל בסופו של דבר הוא מגיע לקצה המערה.

בהתחלה הוא אינו רואה טוב שכן אור השמש מסנוור אותו, ולוקח לו זמן להתרגל אליו.

     בהתחלה הוא אינו מוכן לקבל כי הדברים שהוא רואה עכשיו אמיתיים, הוא חושב שהדברים שראה אמיתיים.

חלק שלישי, החיים מחוץ למערה וההסתגלות לאור השמש

האדם מסתגל לאור, ובסופו של דבר הוא יכול להסתכל ישירות לתוך השמש. אצלי (אפלטון)- היציאה היא לעולם של חושך וכוכבים= יציאה הדרגתית, כשהאור יגיע מאוחר יותר. רק החושים הלא רואים פועלים והאדם חווה את המרחב. העין מתרגלת לאיטה מחושך של טבע למצב תרבותי. בסופו של דבר, האדם פוקח את העיניים, רואה את האור והגוף מתעורר לעולם של ידיעה של ממש. 

טוב לאדם בחוץ. אם הדבר היה תלוי בו, האדם היה נשאר שם באור השמש. הוא לא רוצה לעשות לחזור למערה. החזרה למערה היא ירידה במדרון תלול ולהגיע לאנשים שאם תאמר להם את כל מה שראית- לא יתקבל והם יחשבו אותו למשוגע. ככל הנראה הוא לדעתם שיגעון ולא אמיתי ואתה לא יכול בכלל להתחיל להסביר להם את נגזרות העולם. יהיה קשה מאוד להסביר להם שיש משהו משובש בידיעתם.

חלק רביעי, חזרה למערה

עיניו לא רגילות לחושך, הוא מקבל מכות מהקירות, צוחקים עליו, הוא עלול למות. האנשים במערה חושבים שלא שווה לצאת החוצה אם זה מה שקורה למי שחוזר.

     החזרה למערה קשה מאוד, לפחות כמו היציאה ממנה.

עד כאן ניסיתי להסביר את המשל בפוסט הבא אסביר לכם את הנמשל...תאמינו לי יש למה לצפות.....

משל הקו המחולק

שעת הסיפור השבועית הגיעה חברים. היום אספר לכם על משל הקו המחולק. גם זהו אינו אחד ממשלי המוכרים אך מבטיח שגם הפעם תהנו. במשל זה אני מנסה לתאר כיצד מכיר אדם עולם. היכולת לזהות ולהפריד בין דמיון / פנטזיה ובין המציאות / ידיעה אפרורית.

1. הרמה הראשונה היא הבנת צלליות, בבואות. זוהי ההבנה לא של דברים, אלא של השתקפויות שלהם, בעוד שבבואה במראה מסגירה יותר על הדבר המשתקף מאשר צללית, כולן מהוות דמויות של דברים אמיתיים ולא דברים אמיתיים.

2. הקטע השני מיועד לדברים האמיתיים, המוחשיים.

הקטע השלישי והרביעי שניהם מייצגים הבנה של אידיאות, רעיונות, אלא שזוהי הבנה שונה.

3. בשלב השלישי המבין חווה את האידיאה, הוא יודע כיצד היא נראית, אך הוא אינו יודע מדוע היא טובה, מה חשיבותה, ומהי באמת. לדוגמא אדם שמבין את האומץ ברמה השלישית, כאשר הוא עומד מול סכנה, הוא יהיה אמיץ, ויתמודד מולה, הוא ידע שזהו הדבר הטוב לעשות. אך אם תבקש ממנו דין וחשבון על מעשיו, לא ידע הוא כיצד להסביר.

4. בשלב הרביעי המבין מבין מה האידיאה באמת, מהי הגדרתה הנכונה, ומדוע היא טובה. לדוגמא אדם המבין ברמה הרביעית ידע מדוע האומץ הוא טוב. הוא ידע בכל מצב לשאול את עצמו מה הדבר שממנו באמת צריך לפחד, ולהתמודד עם הדברים כפי שצריך.

אני אישית מאמין שהפילוסופים האמיתיים הם היחידים שמסוגלים להגיע לשכל, ולא רק לסברה ולמחשבה. יש צורך בעלייה בסולם דרגות הממשות וההכרה באמצעות הדיאלקטיקה, ואותו לימוד, גם אם לא נגיע לרמה הגבוהה ביותר, הוא שיפור והשאיפה הנעלה ביותר.

אני רוצה להוסיף עוד דבר קטן אך חשוב, כשם שהשמש מאירה את העולם הפיסי, מה שמאפשר את התקיימות עולם האידיאות היא אידיאה אחת מושלת, היא אידיאת הטוב (זוהי אנלוגיה לשמש ועליונה לשמש). היא מקרינה על כול האידיאות, משמע העולם הוא טוב.

משל השמש

אני מבין שאולי אינכם יורדים לסוף דעתי ואינכם מבינים את דרך החינוך האפלטונית. אנסה להסביר זאת בדרך מעט שונה. סיפורי משלים אתם אוהבים? מה אתם אומרים שבשבועות הקרובים נארגן שעת סיפור?

חברים יקרים, שעת הסיפור השבועית הגיעה. הפעם אנו נדבר על משל השמש, זה אינו אחד ממשלי המוכרים בנושא החינוך. משל השמש משמעותו שהטוב הוא רציונאלי, האדם הוא רציונאלי, החיים רציונאליים – ולכן יש להתאחד ולהאיר את העולם. העולם הטוב ואנחנו מקומנו בו כאנשים טובים. אנחנו צריכים להשתלב בעולם ולהבין אותו. אתם צריכים להבין אנשים יקרים, ראיית השמש משולה לידיעה.כדי שהעין תוכל לראות את הדברים הנראים, אנו זקוקים לאור, אותו מייצרת השמש. אני מחפש במשל זה תשובה מדעים לחיים הטובים. עליכם להבין שעין שאינה רואה עשויה לייחס את האור לעין המתבוננת או לדבר הנצפה. אבל בפועל, האור מגיע בעולם מהשמש. אם השמש איננה אז החפצים נראים אחרת והיכולות שאנו מייחסים לראיה ולחפצים משתנים.אני מאמין שהיכולת של התבונה לממש את עצמה טמונה במשהו חיצוני- הטוב. במפגש בין התבונה לטוב נוצרת הידיעה.

יכול להיות שקצת בלבלתי אתכם, אנסה לסכם את דבריי: כשם שהעין מבחינה בדברים רק בזכות האור מהשמש, תבונה אנושית יכולה לדעת את צורתם המהותית של דברים רק בזכות ההקרנה שבאה מדמות העל ודמות הטוב. כך אנו מבינים את הידיעה ואת האמת בהוויה. כמו שמקור הקיום מאפשר קיום של כל חי (השמש), כך דמות הטוב מאפשרת לדעת את האידיאות (טוהר הדברים) ומאפשרת להם להתקיים מלכתחילה.

תכנית החינוך האפלטונית

אני ייסדתי את תכנית החינוך האפלטונית. התכנית שלי מנסה להסביר מהו טבעו של האדם וכיצד ניתן לנצל את הטבע הבסיסי ולהביאו למימוש עצמי ואדם חינוכים. מטרת העל של התכנית שלי היא להקנות מוטיבציה ויכולת לחקור חקירה רציונאלית כדי להשיג חיים טובים.

איך אני אשיג את זה אתם שואלים?

קודם כל לסדר ההיררכי הגילי יש יסוד להקניית החינוך. כאנשי חינוך והורים לילדים אתם הרי יודעים שילדים מונעים ע"י תשוקות וצריך על פי תשוקות אלה לפעול. לכן השלב הראשון הוא הצורך לפתח את התשוקה

הפנימית של ילדים בגיל צעיר. אתם בטח תקראו לזה "אילוף" אך אני קורא לזה לעזור לילד לתעל את תשוקתו ואת דחפיו. הדרך שלי לעשות זאת היא על ידי שני מקצועות: המקצוע הראשון הינו מוסי (שירה, מוסיקה ותאטרון) טענתי היא שלחינוך המוסי חשיבות מכרעת בהתפתחותכם כבני  אדם. "משום שיותר מזולתם חודרים הקצב והנעימה לתוך הנשמה פנימה, תופסים אותה בחוזקה שאין למעלה ממנה". החינוך המוסי הוא המצע הבסיסי עליו נקלטים הרשמים של האדם. אדם שזכה לחינוך מוסי נאות "תחושתו מחודדת ביותר לחוש בכל מה שלקוי ונוצר או צמח שלא כשורה, ובהתרעמו על כל אלה כיאות, ישבח את הדברים הנאים".

המקצוע השני הינו הגימנסיה =הגימנאסטיקה (התעמלות, פיזיות)אני רואה מקצוע זה קודם כל ככלי לפיתוח הרמוניה בנפש ורק לאחר מכן ככלי לשיפור הגוף אשר ינחה את הילדים למשמעת, לסדר, שליטה ותרגול לקראת המשך הלימודים והחיים. תרגולים במסגרות בתי הספר בתחומים הללו ינחו את הילדים ויצמיחו בהם את הרצון לסדר. הגימנאסטיקה והמוסיקה יובילו ליצירת הרמוניה באדם.

אני מציע מספר מקצועות שלימודם עשוי לתרום ישירות לפיתוח התבונה. 

1. הדבר בראשון אותו יש ללמוד בכדי לפתח את התבונה הוא החשבון או מדע המספרים. אפלטון איננו מעוניין בלימוד החשבון ככלי פרקטי אשר ישפר את חיי היום יום של האדם אלא בחשבון כעיסוק במושגים מופשטים.

2. הדבר השני אותו יש ללמוד הוא גיאומטריה. הגיאומטריה מלמדת ליצור הפשטות של המציאות. השכל עובר מעיסוק במה שמצוי בחושים אל העיסוק במושגים מופשטים.

3. המקצוע הבא הוא נקרא חוכמת התכונה. על התלמיד לעסוק בתנועתם של גופים ויש לתחום לימוד זה קשר הדוק לאסטרונומיה. הלימוד הוא של התנועה המושלמת, העיסוק הוא לא בתנועתם של כוכבים ספציפיים.

4. מדע נוסף אותו יש ללמוד אשר מזכיר את הקודם הוא ההרמוניה. על התלמיד ללמוד לתפוש את הקשרים שבין צלילים באופן בלתי אמצעי.

מטרת הלימודים המדעיים כולם היא ללמד את התלמיד לעסוק בצורתם של הדברים בתפישה מופשטת של הדברים ולא בייצוגים שלהם במציאות.

5. המקצוע האחרון אותו לומדים הוא ה'שיח הדיאלקטי'. הלימוד שלו מתחיל בגיל 30 ולכן רק השומרים העתידיים עוסקים בו. סוג זה של למידה מביא לדרגת הידיעה הגבוהה ביותר ולהכרה של האמת. השיח הדיאלקטי הוא בירור של מושגים, הוא הכרה של האמת אשר איננה מתבססת על המצוי בעולם. העיסוק בשיח הדיאלקטי מתחיל רק אחרי שהשומרים העבירו כעשר שנים של התנסויות בשירותים חברתיים. בגיל 20 נשלחים השומרים לשרת את המדינה, להתנסות בצבא ובאדמיניסטרציה. רק לאחר שהתבגרו מעט הם מתחילים את העיסוק בשיח הדיאלקטי. אני ממליץ על אופן פעולה זה כיוון שהוא חושש שבגיל 20 לא יהיו השומרים בשלים להתמודד עם השיח הדיאלקטי. אני מפחד שאם הם יעסקו בשיח הדיאלקטי וילמדו להכיר את האמת כמו שהיא אז יווצר אצלם זלזול בנורמות החברתיות. רק אם יעסקו בשיח הדיאלקטי כאשר הם בוגרים יותר הם יבינו שיש להם אחריות חברתית ויפעלו לתיקון הסדרים הקיימים. 

אני מאמין כי בני המעמד הנמוך אינם נמנים על אזרחי העיר ולכן אין החינוך צריך לעסוק בהם. חינוך יעסוק בבני מעמד הביניים ודאגתי המרכזית היא חינוך בני המעמד הגבוה. ישנם שני דימויים של אדם מחונך מתוך השקפתי הפוליטית: האחד הוא של האזרח – כלומר של בני מעמד הביניים. השני הוא של המנהיגים כלומר של בני המעמד הגבוה.

החינוך על פי אפלטון

ראיתי בנושא החינוך הינ כי יש אנשים שיש בהם תכונה מולדת שמאפשרת להם להיות שומרים ויכולים להתחנך לכך, וכאלה שלא. בנוסף, חינוך השומרים בשנים הראשונות הוא קריטי, כי זהו השלב של החינוך לערכים. לכן לא ניתן להשאיר את החינוך בשנים אלה בידי המשפחות כך שלכל אחד יהיה חינוך שונה והשומרים יהיו בקונפליקט (פנימי ואחד עם השני). לכן יש לפקח בצורה מאוד מדוקדקת על המחזות והשירים שמותר לחנכם באמצעותם, כך שיעוצבו בצורה מוסרית וטובה למדינה.כמו כן, ובצורה שונה וקיצונית מהחברה כפי שהיא התקיימה אז וגם היום, יש לשבור את מבנה המשפחה בכך שכל הילדים של השומרים יהיו משותפים לכולם, ואלה לא יידעו אפילו מיהו בנו של מי, כך שכל השומרים ירגישו שכל השאר הם משפחתם, בניהם/הוריהם. חשוב לציין כי לעתים ילד של שומרים לא יהיה ראוי למעמד ויועבר לחברת האומנים ובעלי המלאכה, ולעתים להיפך- ילד מהמעמד התחתון שמוכשר במיוחד יוכל להיכנס לחברת השומרים.

חינוך זה נועד ליצור אצל השומרים את האינטואיציה הנכונה לגבי כל שאלה מוסרית ופוליטית, וליצור את השכבה השולטת האידיאלית. חינוך הינו האומנות לשנות את עצמנו כדי שנוכל להתקרב אל ההוויה והאור. זה דורש אחדות בין מה שאני חושב, עושה ומרגיש (מחשבה - לב -מעשה).

תפיסת האדם על פי משנתי

אני מאמין כי האדם מורכב משלושה חלקים עיקרים. החלק הנמוך ביותר שהוא התשוקות; רצונו של האדם של האדם בסיפוק מידי, בעיקר סיפוק הצרכים הפיזיים.

החלק השני הוא ה- Spirit. חלק זה הוא אהבת עצמך או הרצון לגבור על אחרים. בחלק זה ישנה מודעות. חלק זה הוא מקור האומץ, האמביציה, אך גם האכזריות.

החלק השלישי הוא החלק העליון, זוהי התבונה. לחלק זה תפקיד כפול. אחד הוא הובלת האדם לאמת. השני הוא הנחיה וריסון של שני החלקים האחרים.

סבור אני כי כאשר החלקים השונים של האישיות יפעלו באופן הרמוני כלומר כל אחד מהם יבצע את חלקו, האדם לא יפעל על פי האינטרס האישי כנגד האינטרס של המדינה.

האחריות היא על התבונה. בכל מקרה, לא הניח שההרמוניה בין החלקים השונים תתפתח באופן טבעי.

להפך אני חשב שאצל רוב בני האדם התשוקות הן אלו אשר לוקחות פיקוד. לדעתי, תפקידו של החינוך לדאוג ליצירתה של הרמוניה זו.

תעודת זהות

אל דאגה- אסביר מיד את הכל מזל שיש בלוג לכתוב....

שמי האמיתי הוא אריסטוקלס, בשנות לימודיי בגימנסיון קיבלתי את הכינוי "פלטון" (רחב), ובעברית "אפלטון".

נולדתי באתונה שביוון בשנים 427/8 לפנה"ס ופעלתי עד 347 לפנה"ס.

שם אבי אריסטון, ושם אמי פריקציונה. משפחתי בעלת מעורבות עמוקה בפוליטיקה האתונאית. עזבתי  את שאיפותי הפוליטיות לטובת העיסוק בפילוסופיה. בסביבות גיל עשרים, פגשתי בסוקרטס והפכתי לתלמידו. יסדתי את אחד מבתי-הספר המאורגנים הראשונים בתולדות התרבות המערבית, שם לימדתי פילוסופיה ומתמטיקה. במסגרת עבודתי חקרתי את התחומים פילוסופיה ומתמטיקה. כתבתי בעיקר דיאלוגים  ווכתבים מגוונים  כגון: אותיפרון, אפולוגיה, קריטון, פיידון.

רקע לפילוסופיה

הפילוסופיה היוונית היא ראשיתה של הפילוסופיה בכלל.

מה היה לפני כן? הסברים שניתנו לתופעות שהתרחשו בעולם  המיתיים, כלומר מהמיתולוגיה ,קובץ של מיתוסים שנוצרו בידי בני אדם כדי להסביר ולפרש את עולמם באמצעות אמונות שונות, ולסייע בהבנת תופעות טבע שלא מצאו להן הסבר.

הפילוסופים הראשונים, כחמש מאות שנה לפני הספירה, היו חלוצים בתחום זה ולא התבססו או שאבו  השראה משיח קודם.

הפילוסופים בתקופה זו  עסקו בשלושה תחומים:
 

1.המודעות- מודעות פירושה חקירה מכוונת

2. הכוללנות - חקירת כל התופעות באשר הן

3.הרפלקסיביות- שמהות החקירה הפילוסופית מהווה בעצמה מושא לחקירה פילוסופית. (כאן כנראה שלא הבנתם כלום וזה ממש בסדר. גם אנחנו הפילוסופים לא הבנו כלום  ולכן המשכנו לחקור ולהתפלסף).

היכן בדיוק החלה הפילוסופיה?

שאלה טובה!  ואכן בשאלה זו אין הסכמה גורפת בין החוקרים.

יש ויכוחים רבים  אך הרוב מקבלים את עמדתו של אריסטו, לפיו הפילוסוף תאלס הוא הראוי לתואר.

תאלס היה הראשון לתת הסבר  אימננטי לעולם (ובכן, כל יום לומדים משהו חדש... אימננטיות היא מושג בפילוסופיה המציין חשיבה וקיום לפי  חוקים ברורים וקבועים, חוקי העולם הפיזי. זאת בניגוד לאופן חשיבה טרנסצנדנטאלי, חיצוני, כמו בסיפורים מיתולוגיים, שמסבירים דברים באמצעות ישויות "שמחוץ לעולם").

פילוסופיה קדם סוקרטית

השם הכולל שניתן לכל הפילוסופים היוונים שפעלו לפני תקופת סוקרטס, וכן לאלו שתקופת פעילותם חפפה לזו של סוקרטס .

בתקופה זו  עסקו בעיקר בחקר הטבע והעולם (קוסמולוגיה), כלומר בניסיון לספק הסברים לעולם החיצוני כפי שאנו פוגשים אותו בחושינו. (אך לא במה שעתיד לבוא).

מתקופה זו לא נשתמרו כמעט כתבים.

סוקראטס, ראשית הפילוסופיה הקלאסית

הפילוסופיה הסוקראטית צמחה על רקע הסופיזם.

כמובן שאסביר במה מדובר... הסופיסטים  היו מורים מקצועיים שנדדו ברחבי יוון ולימדו את תורת השכנוע, הרטוריקה (נאום) והדיאלקטיקה (וויכוח).

ולמה זה היה מבוקש? בשל שיטת הממשל האופנתית - הדמוקרטיה.

בשיטה זו הייתה חשיבות רבה ליכולת להשפיע על אנשים רבים לקבל את דעתך.

במה השפיעו הסופיסטים? או במילים אחרות, מה הקשר בין פוליטיקה לפילוסופיה? הסופיסטים דנו בשאלות רבות המקבילות לפילוסופיה ( חוסר היכולת האנושית להגיע אל האמת, ויכוח בין פיסיס (טבע) ונומוס (חוק), תחילת חקר האדם, החברה והפוליטיקה בפילוסופיה... וזה ההסבר קיצור, אחרת היינו צריכות עוד מספר שיעורים...)

סוקרטס פותח את התקופה הקלאסית בפילוסופיה היוונית. הוא היה פילוסוף אתונאי ומהדמויות הבולטות ביותר בתולדות הפילוסופיה המערבית. תרומתו הגדולה ביותר להגות המערבית היא שיטת החקירה שלו, המבוססת על העלאת השערות והפרכתן...(מתוסבך משהו...)

סוקרטס היה מורם של פילוסופים יווניים חשובים אחרים, וביניהם - אנוכי- אפלטון. בשל רעיונותיו הבלתי מקובלים, שפורשו כדברי כפירה וכגורמים להשחתת המידות, נידון סוקרטס למוות.

על סוקרטס אתם  למדים תודות לכתביי ופרשנותי.